רים והצוות חינוכי סיכמו את המסע בערב מרגש של קטעי וידאו , ספר מסע, ושיר המעלות בבי צוע של דפנה דקל
המשלחת לפולין התקיים ביום חמישי, 24 באפריל 2025 בבית התרבות במקוה ישראל.
במפגש השתתפו התלמידים, ההורים אחד המדריכים וצוות המחנכים המלווים: גל סגל ראש המשלחת, ברכה בד לוב, שמעון מאוטנר ופבל נרודיצקי. כן השתתפו אלה אזרחוביץ, איתי צבי רכז שכבת י''א , רחלי פליישר רכזת המשלחות, עידית רוטשס רכזת י"ב ונורית אדר מנהלת החטיבה העליונה.
כמו תהליך ההכנה למסע והמסע עצמו , גם ערב הסיום היה מתוכנן בקפידה, מכבד מאוד ומעל לכל מרגש.
דפנה דקל, אמו של נועם כהן ריגשה את כולנו בביצוע מושלם ל"שיר למעלות".
במפגש הוקרן סרטון שערכו התלמידים ובו צילומים וקטעי וידאו מהמסע. הצלחת המסע והמשמעות שנתן לכל המשתתפים השתקפה מדברי כל הנואמים כולל התלמידים וההורים, שלבקשתם הועבר מכתב התודה שלהם ( ראו בסוף הכתבה) למפקחת בית הספר.
תודה והערכה רבה לרחלי, לפבל, לשמעון, לברכה ולגל ראש המשלחת על מסירות, השקעה ומקצועיות שהובילו למסע המוצלח לפולין. תודה לברכה על היומן הדיגיטלי שאפשר לכל ההורים להיות מעודכנים בכל הפרטים בזמן אמת.
תודה לברכה ולגל על הפקת ספר מסע מרשים ובו תמונות ודברי כל אחד מהתלמידים.
כתבה: דפנה שניידר, מנהלת המדור הכללי.
דבר התלמידים:
"ערב טוב לכולם תלמידים, מורים, הורים יקרים וכל מי שלוקח חלק במעמד המיוחד הזה.
''אנחנו עומדים כאן הערב, אחרי שבוע שהוא לא עוד שבוע אלא מסע. מסע של זיכרון, של התבוננות, של כאב, של צמיחה. מסע שבמהלכו עברנו דרך מחנות, גטאות, בתי קברות ויערות. מקומות שבהם ההיסטוריה דיברה אלינו בלחישה, בצעקה, ובשתיקה.
''במסע הזה לא רק ראינו ושמענו, הרגשנו. פתאום השמות, התמונות והסיפורים שלמדנו עליהם בכיתה הפכו למציאות חיה. עמדנו במקום שבו עמדו יהודים לפני 80 שנה ילדים, נשים, גברים, סבים וסבתות ובלב דומע ניסינו להכיל את מה שאי אפשר באמת להבין ולהכיל עד הסוף.
''אבל בתוך כל הכאב, קרה גם משהו אחר. בתוך האפר והחורבן, מצאנו גם את עצמנו. התחברנו. הכרנו אחד את השנייה בעיניים אחרות. השיחות שנמשכו אל תוך הלילה, החיבוקים, הדמעות, יצרו בינינו חיבור אמיתי, שימשיך עוד הרבה אחרי המסע. נהיינו קבוצה. נהיינו חברים. וזה אולי אחד הדברים הכי חזקים שהמסע הז ה העניק לנו.
''אנחנו רוצים להודות לצוות החינוכי שליווה אותנו, גל, פבל, שמעון וברכה שהוביל אותנו ברגישות ובאהבה, שהיה שם עם כל שאלה, כל דמעה וכל חיוך. תודה להורים שתמכו מהבית ונתנו לנו את הזכות והכוח לעבור את המסע הזה. וכמובן תודה רבה רבה למוריס ומיכל המדריכים הכי מרגשים ואכפתיים, שבלעדיהם זה לא היה איתו דבר.
''המסע אולי נגמר, אבל האחריות שלנו רק מתחילה לזכור, לספר, להיות דור שממשיך את השרשרת, לדאוג שהדורות הבאים לא ישכחו את הזוועות שעברנו. אנחנו האנשים הבאים לספר את הסיפור כשלא יהיו עוד ניצולי שואה שיספרו את הסיפור שלהם. לא רק לזכור את העבר אלא לבחור בעתיד טוב יותר עבורנו ועבור ילדינו בעתיד של ערבות הדדית, של אהבת אדם, של משמעות.
''תודה על הזכות להיות חלק מהמסע הזה. זה מסע שלעולם לא ייגמר בתוכנו.''
